Archive for הרהורים

Losing Myself

I’ve somewhat belated reading the truly amazing book, “The Man Who Mistook His Wife for a Hat”, by Oliver Sacks, and halfway through it, I must say that wrongly so, too. Apart from the delightful insight on human behavior, neurology and neurobiology, I found a most staggeringly terrifying idea.

Sacks speaks often about patients who are, due to one neurological deficit or another, lost. I say “lost” because it optimally describes their condition: a part of them, due to a physical injury that directly triggers their personality and convictions, is gone, never to be seen again, or in some cases, artificially restored, to a greater or lesser extent.

Sacks poetically and nobly described a myriad of neurological disorders, some of them pertaining to aged patients and others, sometimes simultaneously, afflicting poor souls with no hope for ever surviving their illness.

To me, though, the most striking and terrifying aspect of neurological disorders is the fact that a part of you, a Platonic and essential part of your very being, can be lost because of an injury. I find it most terrifying that it is possible, either by injury or by congenital inclination, to actually lose the person you are, while at the same time be perfectly aware of this loss occurring. Amnesiacs seem to be gradually aware that all that they are, their professional training, the emotions they attribute to their loved ones, their past and their entire lives, are, inch-by-inch, fading away. Some people with “disembodiment” feel that a part of their body does not belong to them, and can no longer acknowledge their own organs.

In short, the physical lump of matter that is the brain can actually, if injured, be responsible for that which we consider our essential selves, and that, bluntly, gives me the creeps.

I find no scarier death than the death of the aware mind. If I was ever actually still alive while knowing that the things that constitute my personality and my my essence are dying, it would probably feel much more sickening and worse than death: true death at least has the consolation of true nothingness – the premature and gradual dying of the self is scarier, because it actually allows the person to be aware of his own “spiritual” (for want of a better word) death. There is nothing worse than dying, except the awareness that you are, in a very real sense, already dead.

Hebrew – הדור החרש הולך ופוחת

לאחרונה הוספתי לרשימת החברים שלי את לירן פולק. לירן פולק היא בחורה חמודה בגילי (שאמה, חברה טובה של אמי, נפטרה כמה חודשים אחרי שאמי נפטרה) שתרגמתי לה במשך סמסטר אחד בביולוגיה (!) בירושלים, שנה שעברה. זו היתה, אגב, הפעם הראשונה שסטודנטית דרשה ממני אך ורק לסמן מבלי לתמלל בכלל. בכל מקרה, במהלך העבודה שלי עם סטודנטים חרשים, יצא לי, בעיקר, לעבוד עם חרשים צעירים, והפוסט הזה ידבר קצת על ההבדל בין החרשים הצעירים למבוגרים.

שפה

לא, החרשים הצעירים לא שומעים כלום. לא, החרשים הצעירים לא מדברים עברית או קוראים שפתיים. לא, החרשים הצעירים לא מסתובבים עם שומעים, לפחות לא בד”כ. לא,

אבל

החרשים הצעירים כותבים בעברית. זו עובדה שתמיד מצאתי ככמעט מזעזעת. החרשים המבוגרים, רובם ככולם, עדיין, למרות שהם חוטפים על זה גם מילדיהם השומעים וגם מילדיהם החרשים – כותבים בסימנית באותיות עבריות. הציטוטים של ביג, הדף האהוב עליי כל כך, המלא בפנינות של אבא שלי שסביר להניח שיגרמו לי להזיל דמעה עשורים אחרי שהוא יעזוב אותנו – אלה הם התוצאה של תרבות חרשת שלאט נעלמת מן העולם.

החרשים המבוגרים, או החרשים “שלי”, הם קבוצה של חרשים שנולדו בשנות ה50 וה60. בשנים האלו, החינוך לחרשים היה מועט עד כדי לא קיים. לפחות בישראל. אבא היה מבין ברי המזל שהלכו בקביעות לבית-ספר לדיבור

(speech therapy)

ולכן הדיבור שלו, אם כי לא מושלם, הוא עוד איכשהו מובן.

מצד שני, אוכלוסיה גדולה מאוד של חרשים מדברים כל כך לא ברור שאפילו אני לא מצליח להבין אותם מבלי סימנים (ולפעמים, גם עם סימנים!) אני פשוט התרגלתי לחרשים שלמדו לדבר, והסימנים בשילוב עם קריאת שפתיים הם-הם בעצם מה שמהווה את “שפת הסימנים” שלנו.

החרשים הצעירים כותבים בעברית נקייה ולמעשה, באמת שלא הייתי מצליח להבדיל בין חרש לשומע בהסתמך רק על הכתיבה שלהם. לעומת זאת, ניכר בידוד חברתי מסוים אצל החרשים שגורם להם להשמע, לטעמי, טיפה נדושים. יש גם תחושה מסוימת של מתח ואי-נוחות בשימוש בשפה כשחרשים כותבים – בעיקר כי לעומת השפה המדוברת – העברית הכתובה היא עדיין משהו זר, לא אישי, שונה.

כשחרשים הצעירים מדברים, הם אפילו יותר זרים מהחרשים המבוגרים. החרשים הצעירים הם טכנוקראטיים – שחיים על אסאמאסים ועל צ’טים ומסנג’רים – הם ממציאים לעצמם סימנים שהופכים להיות חלק מהסלנג המסומן תוך שבועות אם לא פחות. הם מקנאים, מרכלים, מזדיינים, לומדים, מלמדים, מבצעים פשעים (יצא לי לתרגם פעמיים עבור 2 חרשים שונים שנחקרו במשטרה!) ועושים טעויות כמו כולם. למרות שהם שייכים לגזע עליון (אל תשאלו )

בכל מקרה, השפה החרשת של החרשים, ה”חרשית הצעירה” – היא כמעט כמו סינית בשבילי. יצא לי אפילו לשמוע מחרשים צעירים שעבדתי בשבילם שאני מדבר כמו זקן! למעשה, השפת סימנים שלי היא בערך החלופה של אשכנזי שמדבר כמו סבא וסבתא שלו! אין מה לעשות, זה לא שהיו לי הרבה חרשים צעירים כחברים בתקופתי. אני מקווה שזה ישתנה כשאני אתחיל לתרגם באופן מקצועי ואצור יותר קשרים חברתיים. יסתכלו עלי בהתחלה כאל מעין חנון מזדקן – אבל למזלי, אני מפצה על זה מספיק עם הרוח העברית הצעירה שלי (כן, עכשיו הם פשוט יחכו בתור כדי להתחבר אליי)

מעניין מה גורם לחבר’ה הצעירים והשקטים להיות כל כך שונים מהוריהם? האם זה רק העובדה שהדור משתנה – ואין כאן למעשה שום שוני לעומת שומעים והוריהם השומעים והבדלי הגיל והתרבות ביניהם? אני חושד שהמהפכה התקשורתית עשתה המון כדי דה פקטו לגרום לצעירים “להתבולל” יותר – אפילו מבלי שיהיה לחרשים מגע ישיר עם הרבה שומעים – טלוויזיה עם כתוביות, האינטרנט, האסאמאסים בכל מקום – חרשים לא צריכים את מועדון החרשים כדי לתקשר יותר. כמה אסאמסים, כמה הודעות במסנג’ר – ויש לך פגישה. אני זוכר כשרק הביאו את הפקס – זה היה כמו חלום בשביל אבאמא, הפקס היה מצלצל 24 שעות ביממה וכל הזמן היו עוברים מכתבים שלמים שבהם היה כתוב משהו בסגנון של:

“חברים חברות יקרים”

או

“זינה מנחם אורבך שלום חזק!”

אלה הן כמובן קריקטורות זולות (לא שיש לי בעיה לחקות חרשית מבוגרת אניטיים, זו השפה שלי!) אבל ככה זה היה, והחרשים הכבדים המבוגרים עדיין מדברים ומתכתבים ככה. אבל משהו קרה בדרך לילדים השקטים ששינה אותם, עשה אותם יותר “שומעים” ובמובן מסוים, יותר נגישים.

לדעתי, זה בלתי אפשרי לגרום לחרש להיות לחלוטין “בתוך הקהילה השומעת” מבלי לקחת ממנו את המגבלה הפיזית עצמה. עדיין תקשרתי, ויפה מאוד, עם כל הסטודנטים החרשים שלי, ואפילו הצלחתי לדבר איתם כמו שאני מדבר עם הדודים החרשים, איתם “גדלתי”. אני פשוט מקווה שהמגמה היא לא להרוס את המורשת החרשת, אלא פשוט לפתח אותה – אני מאוד בעד הטכנוקראטיה החרשת, ההנגשה החרשת, העצמאות החרשת ההולכת וגדלה –

אני פשוט חושב שהמגבלה הזאת, באיזשהו מובן, גם הופכת את הקהילה הזאת למה שהיא – ואם היא תתבטל לגמרי – אם השוני, הייחודיות, וכן, הקושי- שבלהיות חרש- ילכו – אז משהו מתוק מאוד שתמיד הוקרתי ילך גם.

One for the mind, one for the body, one for the soul.

I considered much the conjuction of my infatuation with biology with the asshole who brought it to my attention. I remember being afraid at first that I was merely following some personal authority and that the disappearance of this personal authority might make the passion for science disappear.

This quickly changed as very early on, my interests in Biology became more specific, more esoteric, and eventually, I became much more knowledgable in my chosen fields than he was even before any of us went to any classes.

Now that I’ve retreated to a more “small-time” university, I have the privilege to study the field I desire with the academic freedom to study other esoterica as well (for example, I highly doubt I’d find any time to study Latin or somesuch in Tel-Aviv, even though technically it’s possible. )

The thing about this university is that although it’s less famous than TAU, it’s still a good springboard to a lot of stuff that big places like TAU don’t waste time on. It goes with the communal-like atmosphere that Ramat Gan has.

The thing that bothers me the most right now as that I’ve technically set myself into a “Jack-of-all-trades” route. I’ll be educated in Biology, I’ll be a certified sign-language interpreter, and, hopefully now that I’m back to practice, I’ll be wrapping my waist with a black belt (gah, it’s been what? 11 years now?) by next year. The thing is – a jack-of-all-trades is a master of none… Eventually, one of these is going to have to do some compensating for the others – if I’m into being a professional biologist, eventually I’m going to have to train less or neglect the Deaf community a bit. I’m going to have to really work my ass off on training this year because the deeper I get into academia (and become more prominent with the Deaf) – the less time I’ll have to devote to my training.

You get the general idea. Life’s going to be all about the balance of these 3 “trades”. Maybe the plus side is that after the amount of time it usually takes an average person (such as myself) to become, say, a professional wossname – I’d say that in 20 years I could be a “master-of-all-trades”. Well, at least a master of three.

It’s Evolution, baby?

Okay, first of all, I’d like to say that this is one of the most disturbing music videos (the song’s disturbing on its own) that I’ve ever seen.

Also, there is some inherent proposition in this video: humanity’s going to destroy itself because of the naturally selected psychological trait of greed and the natural consequence of eternal biological competition, leading, further and further, into destruction, and with human ingenuity, will lead to the destruction of the entire earth, or maybe of even more than just the planet earth.

This is a somewhat intuitively easy-to-accept proposition, considering how many wars have been fought ever since human civilization rose, knowing the awesome power humans have for self destruction, and the fact that evil and greed are real-world characteristics that aren’t going away soon.

It’s got me thinking that this is also a slightly pessimistically naive video/song/proposition, owing to the fact that evil and greed are not the only two traits that have been demonstrably selected in biological history. It’s also co-operation, communal benefits, and self-preservation that are key traits that have been positively selected. This is why the cold war ended coldly, and this is also why the world is mostly afraid of what complete nutjobs like the Iranian president might do with nukes and a bit less scared of what hicks like GWB or oligarchs like Putin might do with them, even though these two have WAY more power and a lot more capability for greed. These guys flourish because of co-operation and peaceful measures for self-prosperity.

I’m not saying one way or the other, but this song does. My opinion is, humanity might suffer an ebb and flow of destruction (as it always does), but it will most likely always escape complete extinction because there’s always a human balance between destruction as a means of self-prosperity and peaceful means for the very same.

THAT’S proper Evolution. Umm, baby.

שנניגנס – עברית – Hebrew

כפי שהובטח, הנה התרגום החופשי לעברית של הפוסט הקודם. אני לא עושה את זה כי אני חושב ש”הקוראים שלי בעברית” לא יכולים לקרוא באנגלית, אני פשוט חושב שזה יותר נוח לחבר’ה שקוראים את הפוסטים שלי בישראל לקרוא אותם בעברית. למעשה, אני לא מתבייש להגיד שזה גם חלק ממגמת “הנגשה” שאני רוצה לקיים בבלוג ככל הניתן – אם אבא שלי, למשל, ירצה לקרוא דברים שכתבתי, אז הם יצטרכו להיות בעברית.

אתמול היה יום ממש מחורבן. בד”כ אני לא כותב פוסטים בסגנון “יומני היקר”, למרות שאני כן כותב פוסטים על נושאים אישיים. משהו שקרה אתמול גרם לי לחשוב המון, כמו שרק דברים מחליאים, מבחילים, מזעזעים ונוראיים יכולים לגרום לאדם לחשוב.

מאוחר יותר, אני אוסיף (ואולי גם אתרגם!) את הפרט הזה לעמוד האישי שלי (כלומר, העמוד שבו אני כותב פרטים אישיים על עצמי), אבל בנתיים אני אציין פה שה”מקצוע” שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, הוא “מתורגמן עברית\אנגלית\שס”י ומתמלל דו-לשוני” (גונג!). זו עבודה שמקבלים עליה המון כסף יחסית למה שסטודנטים ללא הכשרה מקצועית מקבלים ואפילו יותר חשוב, היות ואני “פרילנסר”, אני יכול לעבוד מתי שבא לי, עם מי שבא לי וכמה שבא לי, כך שכשיהיו לי בחינות, תהיה לי את הזכות החוקית פשוט לעבוד פחות. חוץ מזה, זה גם אומר שיוצא לי להחשף למגוון עצום של נושאים.

אני עוסק בתחומים האלה כבר בערך 6 שנים. זה התחיל כשהייתי בן 17 ואבא היה צריך שאני אבוא איתו לא רק כדי לתרגם עבורו, שזה משהו שאני הייתי רגיל כבר לעשות בחינם אז, אלא גם לתמלל עבורו, כי המתמללת הקבועה שלו היתה חולה. לתמלל לסטודנט חרש אומר פשוט לשבת לידו בכיתה ולכתוב את כל מה שהמרצה אומר. אבא עבר קורס בזמנו במכונאות רכב והיה לו מימון ממשלתי למתורגמן או למתמלל. במקרה שלי, מאחר ואני חי מאחורי מקלדת מאז גיל 5 (כשאז קיבלתי את המחשב הראשון שלי, זה היה 286) ולכן אני מקליד במהירות הקול, וגם כי אני מתרגם בשביל אבא ותרגמתי בשביל אמא לאורך כל חיי – אבא קיבל גם מתורגמן וגם מתמלל.

אם כך, אין צורך להגיד, אבא היה מאוד מרוצה. כל פעם שהמרצה אמר דברים שהיה חשוב שאבא יזכור בעל פה או הסביר רעיונות מורכבים, תמללתי אותם, מילה-במילה. למזלי, רוב האנשים לא אומרים יותר מ-80 מילים בדקה, שזה בערך המהירות הקלדה שלי גם בעברית וגם באנגלית. הצלחתי אפילו לכתוב כמה תגובות ושאלות שהסטודנטים האחרים בכיתה שאלו ואת התשובות שהמרצה נתן להם. נתתי לאבא את התחושה שהוא באמת היה מעורב בכיתה, ולא סתם נכח בה. גרמתי לאבא להיות מודע לכל מה שהתרחש בכיתה.

אפילו היום, הידיעה הזו גורמת לי לבכות.

כאשר אבא פשוט רצה להבין רעיון מסוים או אחרי שכתבתי משהו שהמרצה אמר והוא רצה לשאול שאלה, הורדתי את הידיים שלי מהמחשב הנייד שהביטוח הלאומי נתן לי והתחלתי לתרגם לשפת הסימנים את מה שהמרצה אומר ולומר למרצה את מה שאבא שואל (מה שנקרא בעגה מתורגמנית מקצועית “וויסינג”, כמו “לעשות קול” ).

מבחינה זו, אני חושב שהפכתי להיות וסביר להניח שאני עדיין המתמלל היחידי שהוא גם מתורגמן לשפת הסימנים. אחרי שאבא סיים את הקורס (הוא קיבל משהו כמו 98, כל הכבוד, אבא!) אני הייתי בשלב שבו כבר כמעט סיימתי תיכון והתחלתי לחשוב על למצוא איזשהי עבודה כדי לחסוך קצת כסף. במשך משהו כמו חודשיים, עבדתי בטלמרקטינג, חילקתי עיתונים ועשיתי עוד איזה משהו שאני אפילו לא זוכר… עד שיום אחד, אבא שלי סיפר לי על סטודנטית חרשת שלומדת חינוך מיוחד. הוא אמר לי שהוא חשב שהייתי מתמלל מצוין ושהיכולת שלי לסמן היא בונוס ענקי בשביל כל סטודנט חרש. הסכמתי קצת בהיסוס להתלוות לסטודנטית הזו לסמסטר אחד וזה היה פשוט חוויה מדהימה. קודם כל, עשיתי בערך פי 3 יותר משכר מינימום, מה שאומר שעשיתי בערך פי 2 יותר מכל החברים שלי במחצית מהזמן, כל אותה העת, הייתי בעל גישה מוחלטת לקורסים אקדמאיים וחופש כמעט כל השבוע. עבדתי 3 ימים בשבוע, בערך 10 שעות סה”כ, ושילמו לי הרבה יותר ממה שנראה לי הגיוני. ה”עסק” הזה המריא אחרי שהסטודנטית המליצה עליי לסטודנטים אחרים ועד לנקודה שבה התגייסתי, הספקתי כבר לעבוד בשביל 2 סטודנטיות נוספות לתקופה ממושכת (סמסטר או יותר). אחת למדה שיננות והשנייה למדה ייעוץ זוגי. אין צורך להגיד שנחשפתי לדברים שבחיים לא הייתי נחשף אליהם מבלי העבודה הזאת. בזמן הצבא, עבדתי באופן “שחור” כי לא היו נותנים לי בחיים אישור עבודה. לא היינו עניים מספיק ועד כמה שידוע לי, אחד הדברים שמקלים על קבלת אישור עבודה זה מחסור ברכב. לנו היה שניים.

בכל מקרה, יצא לי ללכת לבתי משפט עם לקוחות חרשים, לתמלל ישיבות וועדות של כבדי שמיעה ואפילו הרצאות מקצועיות בנושאים טכניים כמו אודיולוגיה. צברתי המון המון ידע שאין לי שימוש בו, למרות שאני בהחלט מוקיר את קיומו. כמובן, בתור חייל שעושה את זה בזמנו הפנוי (יומיות כבוד), שילמו לי במזומן. אני עזרתי להמון אנשים באותה תקופה, אז אני מקווה שאף אחד עם מצפון מס-הכנסתי לא יציק לי בגלל הוידוי הקטן הזה.

בכל מקרה, אחרי שהשתחררתי מהצבא, הפכתי להיות “עוסק מורשה”, עם קבלות, חשבוניות, וכל מה שמתלווה לכך. אפשר להגיד שבמובן מסוים, “פתחתי עסק”. זה מגוחך לכתוב את זה, לפחות עבורי, אבל ככה המדינה רואה את זה. כך בהדרגה בניתי לעצמי מוניטין ובשלב מסוים התחלתי לעבוד בשביל חברות פרטיות שמשלמות הרבה יותר מביטוח לאומי. הרווחתי המון כסף יחסית לחייל משוחרר ותפרן, והנה אני עכשיו. עכשיו אני בעיקר עושה את העבודות תמלול המתאגרות ביותר. אני עושה אותן מהבית ובתנאים שלי, שזה מצוין כי זה אומר שאני יכול לעבוד מתי שבא לי. הסוג הזה של עבודות התמלול שציינתי הרגע הוא תמלול של חומר ממשלתי רשמי, כלומר: ישיבות\וועדות\תביעות\פגישות – לבתי משפט ולמשרדים ממשלתיים. לחומרים האלה יש מכנה משותף: כולם מוקלטים היטב ודורשים המון נסיון כמתמלל.

עכשיו שסיימתי לחפור על מעללי כמתמלל ומתורגמן (אני מודה שיצא לי לתרגם הרבה פחות אחרי שהתחלתי לעבוד בשביל חברות פרטיות כמתמלל, הממשלה משלמת הרבה פחות למתורגמנים, לצערי.), אני אתייחס לחומר שתמללתי אתמול ולהשפעה שלו עליי.

השגתי “ספק” חדש, אני קורא לכל החברות תמלול גם “בארות” – בארות “יבשות” הן כאלה שאין להם עבודה בשבילי כרגע, וה”באר” הזו, למזלי, היא מאוד “רטובה”. העבודה הראשונה שהם נתנו לי הייתה אתמול. הם נתנו לי שעתיים של אודיו, משהו שבד”כ לוקח בערך יומיים של עבודה להשלים, אבל אני הייתי לחוץ על לסיים את זה אתמול.

עכשיו, יש הסכם חוקי שאומר שאסור לי לדבר על מה שאני נחשף אליו – גם בתרגום גם בתמלול. במקרה זה, היה מדובר בדיון בדלתיים סגורות בתיק פשע חמור. זה בסדר להגיד שאני מתמלל ישיבות של בתי משפט ואפילו שיוצא לי לתמלל תביעות של פשעים חמורים, אבל אני לא חושב שיש לי את האומץ, אפילו אם הייתי רשאי, ממש לכתוב את הדברים שנחשפתי אליהם אתמול. רק לשמוע ולתמלל את השעתיים האלה היה כל כך מגעיל, נוראי, מחליא ומזוויע שזה פשוט חרבן לי את המצב-רוח לכל היום. הייתי אמור ללכת לאיזה מסיבה אחרי שאסיים ופשוט לא יכולתי. נשארתי לבד, שתיתי יותר מדי וניסיתי, ממש ניסיתי, לא לחשוב על הרוע שקיים בבני-אדם.

אבל, למעשה, הפשע החמור עצמו לא היה הדבר היחידי שגרם לי להזדעזע כל כך.

כן, מן הסתם, העובדה שלא יכולתי שלא פשוט להפסיק לעבוד לפעמים כאשר מישהו אמר משהו שפשוט לא יכולתי להאמין שהדבר נאמר היא גם משמעותית. היו דברים שכל כך זיעזעו אותי שפשוט קפאתי לכמה דקות והרגשתי, פשוטו כמשמעו, צורך להקיא. לאחר כמה זמן, אחרי שאיכשהו התרגלתי לשמוע את התוכן המזעזע של הדיון, משהו אחר הפריע לי ממש, אבל ממש, הפריע לי.

מבלי להמעיט בערך העובדה שרשע נוראי ובלתי-נתפש קיים בעולמנו, הטרידה אותי מאוד העובדה שאלו החוקרים את העדים\קרבנות\נאשמים וכו’ מסוגלים לעוות את המציאות, למתוח ולעקם מילים כך שהן תטענה כל אחד, ובגדול – להשתמש בשפה כדי לגרום כמעט לכל אחד להאמין כמעט בכל דבר. מצאתי את העובדה הזו מטרידה מאוד כי מצד אחד, שמעתי תיאורי קורבן נוראיים ומצד שני, בחקירה הנגדית, הפרקליט עשה עבודה מצוינת בנסיון לפגוע במהימנות של העד.

אני יודע שזו העבודה שלו, אבל זה נראה כאילו הבן אדם פשוט לא הרגיש שום סימפטיה כלפיי האדם אותו הוא חקר. זה נראה שהפרקליט ביצע את עבודתו כאילו אין דבר בעולמו מלבד הגנת הלקוח שלו, ובעודי מאזין למה שנאמר, הזדעזעתי לגלות שמצאתי את עצמי לפעמים כמעט מאמין למה שאני שומע. האמנתי, לפרקי זמן קצרים, שהעד באמת אינן מהימן, ואז מיד ניערתי את הראש והבנתי שפושעים מסוכנים בורחים מעונש כל כך הרבה פעמים בגלל אנשים כמו אותו פרקליט.

לפשעים חמורים מסוימים יש מעט מאוד תימוכין פיזי. לכן, הדבר היחידי שנותר לעשות זה להשתמש בעדויות. מכאן נובע שקרבנות מבולבלים, מפוחדים, שעברו סבל מתמשך וכדומה ולא יכולים לזכור אירועים נוראיים בדיוק מוחלט ולהפיק אותם מחדש באופן עקבי – אנשים כאלה יתנו דיווחים לא עקביים. הם עלולים לספר משהו אחד במשטרה ולומר משהו אחר בבית המשפט, פשוט כי הם כל כך מזועזעים רגשית שהם לא מסוגלים להיות עקביים. לצערי, זה גם אומר שזה מקל על העבודה של כל מי שמנסה לגרום לעדות שלהם להיות לא מהימנה משפטית. במקרה של פשעים חמורים שהם מוחבאים היטב וידועים רק לפושע ולקרבן, יש גם את האפשרות שאפילו אלו שהקרבן התוודה בפניהם לא מספרים את אותו הסיפור שהקרבן יספר,  כל העסק הזה פשוט כל כך… מטונף.

סיימתי אתמול את העבודה כשאני מרגיש סימפטיה, גאווה מסוימת על שהשתתפתי, אפילו במידה מועטת, בתהליך כה חשוב ויותר מכל – הרגשתי רע. הרגשתי נורא עם העובדה שבני אדם יכולים לעוות מילים בכל צורה שיחפצו בה ובכך לא רק להתיר לרוע מהסוג שנחשפתי אליו אתמול להתקיים, אלא גם לאפשר לרוע כזה לברוח מעונש.

אחרי ששמעתי את החקירה הנגדית באודיו אתמול, הגעתי למסקנה שכמעט בטוח שיש מקרים שבהם עורכי-דין עוזרים לאנשים שאין דרך אחרת לתאר אותם מלבד “רשעים” לברוח מעונש ולאפשר להם לבצע פשעים נוספים. אני רואה את זה ככשלון עבור כל האנושות וכשלון שלחלוטין שובר את ליבי.

אני לא יודע איך ליישב את הסוגיה הזאת עם עצמי, ואני יודע שיש מעט מאוד שאני יכול לעשות כדי להשפיע על דברים כאלה.

זה מדהים אותי לדעת איזה רוע חבוי בליבם של בני-אדם. אצל חלקם, חוסר-שפיות או דחף בלתי נשלט גורם להם להרוס או אפילו לקחת נשמות אחרות. אבל במקרים מסוימים, זוהי אדישות או תאוות בצע המתירים לרוע נבזי שכזה להתקיים. אני באמת לא יכול לומר איזה רוע גרוע יותר.