Hebrew – הדור החרש הולך ופוחת

לאחרונה הוספתי לרשימת החברים שלי את לירן פולק. לירן פולק היא בחורה חמודה בגילי (שאמה, חברה טובה של אמי, נפטרה כמה חודשים אחרי שאמי נפטרה) שתרגמתי לה במשך סמסטר אחד בביולוגיה (!) בירושלים, שנה שעברה. זו היתה, אגב, הפעם הראשונה שסטודנטית דרשה ממני אך ורק לסמן מבלי לתמלל בכלל. בכל מקרה, במהלך העבודה שלי עם סטודנטים חרשים, יצא לי, בעיקר, לעבוד עם חרשים צעירים, והפוסט הזה ידבר קצת על ההבדל בין החרשים הצעירים למבוגרים.

שפה

לא, החרשים הצעירים לא שומעים כלום. לא, החרשים הצעירים לא מדברים עברית או קוראים שפתיים. לא, החרשים הצעירים לא מסתובבים עם שומעים, לפחות לא בד”כ. לא,

אבל

החרשים הצעירים כותבים בעברית. זו עובדה שתמיד מצאתי ככמעט מזעזעת. החרשים המבוגרים, רובם ככולם, עדיין, למרות שהם חוטפים על זה גם מילדיהם השומעים וגם מילדיהם החרשים – כותבים בסימנית באותיות עבריות. הציטוטים של ביג, הדף האהוב עליי כל כך, המלא בפנינות של אבא שלי שסביר להניח שיגרמו לי להזיל דמעה עשורים אחרי שהוא יעזוב אותנו – אלה הם התוצאה של תרבות חרשת שלאט נעלמת מן העולם.

החרשים המבוגרים, או החרשים “שלי”, הם קבוצה של חרשים שנולדו בשנות ה50 וה60. בשנים האלו, החינוך לחרשים היה מועט עד כדי לא קיים. לפחות בישראל. אבא היה מבין ברי המזל שהלכו בקביעות לבית-ספר לדיבור

(speech therapy)

ולכן הדיבור שלו, אם כי לא מושלם, הוא עוד איכשהו מובן.

מצד שני, אוכלוסיה גדולה מאוד של חרשים מדברים כל כך לא ברור שאפילו אני לא מצליח להבין אותם מבלי סימנים (ולפעמים, גם עם סימנים!) אני פשוט התרגלתי לחרשים שלמדו לדבר, והסימנים בשילוב עם קריאת שפתיים הם-הם בעצם מה שמהווה את “שפת הסימנים” שלנו.

החרשים הצעירים כותבים בעברית נקייה ולמעשה, באמת שלא הייתי מצליח להבדיל בין חרש לשומע בהסתמך רק על הכתיבה שלהם. לעומת זאת, ניכר בידוד חברתי מסוים אצל החרשים שגורם להם להשמע, לטעמי, טיפה נדושים. יש גם תחושה מסוימת של מתח ואי-נוחות בשימוש בשפה כשחרשים כותבים – בעיקר כי לעומת השפה המדוברת – העברית הכתובה היא עדיין משהו זר, לא אישי, שונה.

כשחרשים הצעירים מדברים, הם אפילו יותר זרים מהחרשים המבוגרים. החרשים הצעירים הם טכנוקראטיים – שחיים על אסאמאסים ועל צ’טים ומסנג’רים – הם ממציאים לעצמם סימנים שהופכים להיות חלק מהסלנג המסומן תוך שבועות אם לא פחות. הם מקנאים, מרכלים, מזדיינים, לומדים, מלמדים, מבצעים פשעים (יצא לי לתרגם פעמיים עבור 2 חרשים שונים שנחקרו במשטרה!) ועושים טעויות כמו כולם. למרות שהם שייכים לגזע עליון (אל תשאלו )

בכל מקרה, השפה החרשת של החרשים, ה”חרשית הצעירה” – היא כמעט כמו סינית בשבילי. יצא לי אפילו לשמוע מחרשים צעירים שעבדתי בשבילם שאני מדבר כמו זקן! למעשה, השפת סימנים שלי היא בערך החלופה של אשכנזי שמדבר כמו סבא וסבתא שלו! אין מה לעשות, זה לא שהיו לי הרבה חרשים צעירים כחברים בתקופתי. אני מקווה שזה ישתנה כשאני אתחיל לתרגם באופן מקצועי ואצור יותר קשרים חברתיים. יסתכלו עלי בהתחלה כאל מעין חנון מזדקן – אבל למזלי, אני מפצה על זה מספיק עם הרוח העברית הצעירה שלי (כן, עכשיו הם פשוט יחכו בתור כדי להתחבר אליי)

מעניין מה גורם לחבר’ה הצעירים והשקטים להיות כל כך שונים מהוריהם? האם זה רק העובדה שהדור משתנה – ואין כאן למעשה שום שוני לעומת שומעים והוריהם השומעים והבדלי הגיל והתרבות ביניהם? אני חושד שהמהפכה התקשורתית עשתה המון כדי דה פקטו לגרום לצעירים “להתבולל” יותר – אפילו מבלי שיהיה לחרשים מגע ישיר עם הרבה שומעים – טלוויזיה עם כתוביות, האינטרנט, האסאמאסים בכל מקום – חרשים לא צריכים את מועדון החרשים כדי לתקשר יותר. כמה אסאמסים, כמה הודעות במסנג’ר – ויש לך פגישה. אני זוכר כשרק הביאו את הפקס – זה היה כמו חלום בשביל אבאמא, הפקס היה מצלצל 24 שעות ביממה וכל הזמן היו עוברים מכתבים שלמים שבהם היה כתוב משהו בסגנון של:

“חברים חברות יקרים”

או

“זינה מנחם אורבך שלום חזק!”

אלה הן כמובן קריקטורות זולות (לא שיש לי בעיה לחקות חרשית מבוגרת אניטיים, זו השפה שלי!) אבל ככה זה היה, והחרשים הכבדים המבוגרים עדיין מדברים ומתכתבים ככה. אבל משהו קרה בדרך לילדים השקטים ששינה אותם, עשה אותם יותר “שומעים” ובמובן מסוים, יותר נגישים.

לדעתי, זה בלתי אפשרי לגרום לחרש להיות לחלוטין “בתוך הקהילה השומעת” מבלי לקחת ממנו את המגבלה הפיזית עצמה. עדיין תקשרתי, ויפה מאוד, עם כל הסטודנטים החרשים שלי, ואפילו הצלחתי לדבר איתם כמו שאני מדבר עם הדודים החרשים, איתם “גדלתי”. אני פשוט מקווה שהמגמה היא לא להרוס את המורשת החרשת, אלא פשוט לפתח אותה – אני מאוד בעד הטכנוקראטיה החרשת, ההנגשה החרשת, העצמאות החרשת ההולכת וגדלה –

אני פשוט חושב שהמגבלה הזאת, באיזשהו מובן, גם הופכת את הקהילה הזאת למה שהיא – ואם היא תתבטל לגמרי – אם השוני, הייחודיות, וכן, הקושי- שבלהיות חרש- ילכו – אז משהו מתוק מאוד שתמיד הוקרתי ילך גם.

1 Comment »

  1. Brenda Chenowith Said:

    היי שייק. אני עדיין מצליחה להבחין בין העברית של לירן פולק, למשל, לבין העברית שלך. אולי זה כי אני לא חירשת, אולי זה כי אני אוהבת את השפה העברית ויודעת את רובה על בוריה, אבל אפשר בהחלט להבחין בהבדל. אל תדאג, חירשים לא יעלמו מהעולם, הם אכן גזע עליון, אבל אין מה לעשות לגבי ההתפתחות הטכנולוגית המציפה שגורמת להם לתקשר טוב יותר אחד עם השני. אני חושבת שזה לטובה. אמנם אתגעגע ל”ביגית”, אבל לדעת שחירשים מרגישים קצת יותר בנוח לסמן בוידיאו או לסמס אחד לשני עושה לי טוב.

    מואה.


{ RSS feed for comments on this post} · { TrackBack URI }

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: