Silent conversations – English/Hebrew

There is one distinct memory that I have of my childhood as a CODA (child of deaf adults) which will probably never leave me. In a way, it’s a haunting memory. A sort of an ever-looming nightmare that engulfs my mind whenever I contemplate this weird mentality I “inherited” from my parents.

As a child, I remember vividly a particular type of “deaf events” which my parents usually titled as “inviting guests”, but I always thought of it as “deaf parties”. A “deaf party” would be a rather depressing term if it were seen in light of the kind of parties that hearing people are used to. Obviously, there’s no music, dancing, or, at least as far as I recall from those times, much drinking. In fact, most if not all of the “oldschool deaf” people in my “deaf congregation” were alcohol celibates..

Anyway, in those “parties”, the most vivid, and as I’ve mentioned earlier, the most horrifying and haunting memory is the conversations that the deaf participants held. Perhaps to any outsider, it would just seem like a bunch of people, either standing or sitting down and flapping their hands at enormous speed. I remember I always found it terrifying that what seemed to be like a bunch of old, wizened, wrinkled old men and women could move their hands so fast that it looked like they were all part of some black magic ritual.

I was usually spending my time at some safe distance, either in my room or in my sister’s room. Trying to ignore the intricate little sounds those ISL conversations made. The most frightening thing about those convsersations is that as a “Deaf person” (albeit one who can hear), I knew that the noises coming from the living room and kitchen had a meaning. The noises themselves weren’t the meaning that the people making them were conveying, but they meant that very lively communication was happening, and as someone who wasn’t in the room, I had no part in it, and could never know or understand any of what these people were saying.

In many occasions, I stumbled upon these parties and just stared at proceedings. About 30-40 hands and faces buzzing like electrons. The occasional roaring laughter from someone who clearly isn’t aware of the earthquake he had just produced, a lot of lips slapping upon each other, nasal and thoracic groans, violent clapping and thunderous stomps.

Looking at this tableau as a child was to me a bit like “manhood-ceremonies” are to African tribesmen. With all the fear and confusion that these occasions entailed, it also created a very distinct “cultural heritage” for me. Not exactly a Deaf heritage, definitely not a hearing one – but that of a very strange alien, literate in the language of the benign monsters in his house, but in very real terms, not one of them.

HEBREW

כשגדלים בבית “חירש”, אי אפשר להתעלם מסוג מאוד יוצא דופן של אירועים שנוטים לחזור על עצמם  – “המסיבה”. הזכרון של ה”מסיבות” שההורים שלי היו מנהלים (או בכלל, כאלו שהייתי נוכח בהן) הוא זכרון שרודף אותי, וכן, גם בהיבט שלילי – כמו טראומה מפכחת.

אבאמא בד”כ היו מגדירים את המסיבה בחירשית קלאסית: “באים אורחים”. ה”באים אורחים” תמיד הוגדר על-ידי כ”מסיבות חירשים”. רוב האנשים (כלומר, שומעים) חושבים על מסיבה בד”כ כאל אירוע שבו יש מוסיקה או ריקודים, או אפילו במופע הזקן של המילה – הרבה אנשים שנוכחים ביחד באותו מקום, ועושים המון רעש ומדברים בקול רם. זה יהיה די מדכא לחשוב על מסיבת חירשים באותו האופן שחושבים על “מסיבת שומעים”. מסיבת חירשים בד”כ כוללת את מה שהחירשים, לדעתי, הכי אוהבים לעשות – יותר מלאכול, לעשות סקס, לטייל, לנוח, או לעסוק בתחביבים שלהם : הם מדברים.

התקשורת הבין חירשית היא משהו קריטי עבור החירש. “הצד החירש” שבי תמיד חש את האימה שיש מבדידות פשוט כי תמיד הרגשתי את הפחד העצום שנמצא אצל כל חירש בגלל המחסום הלשוני שמגביל אותו. במובן מסוים, ירשתי את הפחד הזה פשוט כי חייתי במחיצתו כל חיי.

רוב מסיבות החרשים החלו כאשר הייתי בחדרי, ובד”כ העדפתי לשמור מרחק מהן כי, כפי שאמרתי, הם הפחידו אותי לאללה בתור ילד (וגם בתור מתבגר). השקט המוזר המלווה בכל מיני רעשים אקזוטיים והידיעה שאיפשהו, איכשהו, המון בני-אדם, באמצעים ויזואליים-בלבד – מעבירים אחד לשני תחושות ומסרים. העובדה הזו כל כך בלבלה והפחידה אותי, שתמיד הייתי מעדיף להתרחק ולקוות שהבלגן הזה ייגמר כבר.

לעיתים, כשהייתי מעז או שממש הייתי צריך לצאת מהחדר, הייתי מספיק להעיף מבט ואז לנעוץ את מבטי במה שמתרחש: שפתיים מצקצקות, מחיאות כף, רקיעות רגליים וקולות מעוותים, נמוכים מדי או גבוהים מדי, שלעיתים נמלטים באי-ידיעה מגרונו של אחד המסובים. אני תמיד חשתי הזדהות מסוימת עם כל אחד מה”אורחים שבאים” ותמיד באותה הצורה: קיבלתי את התחושה שאני, כמו אחד מהם, נמצא כאן ובמחיצתם של כל כך הרבה אנשים שהם חירשים כמוני – בגלל שאני לא יכול לעשות את מה שאני באמת רוצה לעשות – וזה לדבר מבלי להשתמש בידיים שלי. האימפוטנציה הזו תמיד הבעיתה אותי, ובמובן מסוים, אני חושב שהפוביה הכי גדולה שלי צמחה דווקא מההיכרות עם העולם הזה. בעולם הזה, כל חסרי-האונים פיתחו דרך עקיפה לשגשג, אבל בתור אחד שלא היה נזקק לידיים כדי לתקשר, תמיד מצאתי את החירשות כדבר מבעית, מפחיד, מרגש בצורה בלתי נשלטת. כראיה לכך – דמעות לפעמים היו זולגות מעיניי רק כאשר הייתי מסמן שיר מרגש שאני שומע. תחושת חוסר האונים תמיד מתעוררת כאשר אני עושה את הסוויצ’ במוח ל”חרש שבתוכי”. החרש הזה תמיד ירגיש אזלת-יד בגלל שהשומע שבתוכי יודע טוב מאוד מה הוא מפסיד. לכן, בדרך העגומה הזו, אני נושא את הצלב בשביל כל החרשים שלא מפחדים או עצובים או סובלים ממה שהם לעולם לא יכירו: מהצליל

.

1 Comment »

  1. […] skills and credentials of an ISL interpreter because of a combination of my love to Mother and my life-long infatuation with the Deaf, mainly as a result of reflecting the love I have for Mom and Dad on the entire Deaf […]


{ RSS feed for comments on this post} · { TrackBack URI }

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s

%d bloggers like this: